יום ראשון, 15 במאי 2011

חופת הטלאים שלי

הבטחתי המשך לאירועי יום ההולדת אבל אז נזכרתי שאני אמורה לציין כבר עוד מאורע משמח (-:
(אנחה נוסטלגית) השבוע לפני 5 שנים התחתנתי לראשונה בחיי.
לפניכן רשומה ארוכה עמוסת תמונות - אתנחתא מרגשת מהציניות הפושה כאן ביומיום. זה לא קורה לי הרבה אז תחזיקו מעמד בשבילי..

הכי חשוב בחתונה זו כמובן השמלה. והנעליים. אני טוענת שקודם כל צריך למצוא נעליים מתאימות ואז כבר יגיע חתן.. במקרה שלי כפכפים. אז טוב שהחתן בסנדלים.
לקראת החתונה, רוח נוסטלגית תקפה אותי במלוא עוצמתה: התתתנתי לבושה בשמלת החתונה של אמא שלי, אותה סרגה סבתא שלי (שנפטרה כשהתגייסתי לצבא)

השרוולים הורדו ונתפרה בטנה (שמלת סריג חצי שקופה, רק אמא שלי יכולה ללבוש כזה דבר..היתה אז אוירה מתירנית יותר?). עכשיו אני נזכרת שרוב התמונות שלי מצולמות מהצד הזה כי יד שמאל שלי היתה שבורה.. לא, זה לא עבר עד החתונה... והצלם (הזול מאוד שלנו) חשב שזה לא "כלתי" מספיק.. הצילומים המבויימים נערכו על המקלט במושב (-:

החלטנו להתחתן חתונה עם חופה כדת וכדין - ההורים שלנו ישבו המומים, ממלמלים: אבל למה? למה? כשסיפרנו להם איך העניינים הולכים להתנהל (ז"ת כשהבהרנו להם שיהיה רב..), היה לנו חשוב להמשיך מסורת. להתחתן בדיוק כמוהם.

אחרי שהשלים עם העניין אבא שלי העניק לנו מתנה נפלאה - יום לימודים ב"עלמא" על טקס הנישואין היהודי ומשמעותו. מעבר לכייף שהיה לנו ללמוד יחד קיבלנו המון חומר למחשבה והחלטות על איך נרצה שהחתונה שלנו תראה. היום מצחיק אותי לחשוב כמה תכננו את הערב האחד הזה וכמה מעט מחשבה (אם בכלל) הקדשנו נניח, ל.., הבאת ילדים..


(הייתי חייבת להראות כמה שהייתי רזה..הכל יחסי כמובן)


גם לנו כמו להורים שלנו היה רב צבאי.. הרב של אורי מהמילואים (שגם חבר בצוהר) וכמו ההורים שלי החלטנו שנתחתן על הדשא המשפחתי. אורי רצה במושב. אוי, כמה שהצטערנו על ההחלטה הזו.. כלכלית זה בטח לא השתלם ועבדנו קשה כלכך - מניכוש העשבים, לריסוס נגד יתושים, לעיצוב כל הפרטים הקטנים. בבוקר החתונה קמתי ב0600 בשביל לסוע למגדל הפרחים במושב הסמוך לאסוף את הפרחים ובסוף עוד "השלמנו" מחממה של השכן..
יש לי תמונות בשמלת הכלה מסדרת "עוד משהו קטן" בתאורה

וזה ממש לא מבויים (-:
אורי בשלב הזה (בו האורחים המקדימים כבר הגיעו) הלך לנוח.

התעקשתי שכל עמוד חלוד יהיה מכוסה בגרלנדות קטנטנות... (שגם אותם השגנו בעבודה מאומצת ממפעל תאורה), המשק השכן מגדל גיבסנית ולכן כל פינה פנויה נשזרה בפרח (החינמי עבורנו) הזה, שהיום אני כבר ממש לא סובלת.














כל החברים עבדו עד השניה האחרונה:
התקלחו רגע לפני ויצאו מייד במחולות עד השעות הקטנות.

(וההוכחה: המשאית של השירותים הממוזגים כבר ברקע של התמונה..)

היה לחברה שלי רעיון הזוי של תליית סידורי השולחנות במעין מיצג שבין כל הלוחות ישולבו קריסטלים צבעוניים.. (טוב, אולי בעצם זו היתה בקשה שלי?) ומהצד השני תמונות שלנו,


היא בטח הצטערה על זה כשחצי שעה לפני, כולם עדיין ישבו וחרזו להנאתם..


אנחנו עדיין נזכרים בלילות בהם חזרנו הביתה מהמושב מקללים את עצמנו, כמהים לבקבוק בירה באויר ת"א האביך שלנו, הכל רק להפסיק להפיק, לארגן, לגנן, להכין..

היה מעולה ובלתי נשכח (-:



את החופה תפרתי יחד עם החבר הכי טוב, אז עוד לא ידעתי לתפעל מכונת תפירה אז אני לא יודעת מה חשבתי כשהחלטתי שתהיה לי חופת טלאים! רציתי שכל אחת מהנשים בחיי תכין חלק מהחופה שתתחיל את דרכנו המשותפת. שכל אחת תהיה איתי בברכה או בתפילה שלה אלי מתחת לחופה.
רומנטי, נכון? אני יודעת, יש לי הבלחות כאלו פעם ב-5 שנים.

ואכן כולן התגייסו, הכינו כל אחת חלק ורגשו אותי מאוד מאוד.

(חתכתי את התמונות בכדי לחסוך לך את המראה של אורי מתחתן במכנסים קצרים וסנדלים, אין על מה..)

השבוע הוצאתי את החופה לאחר שנים בשקית (זבל..) מתחת למיטה והחלטתי לצלם לדורות הבאים.


פיסות מחברות שהיו קרובות קרובות והיום כבר לא בקשר, פיסות מחברות שהיום הן יותר מתמיד, לכל פיסה אופי משלה.


(עכשיו אני הולכת להתיש בתמונות, אין מה לעשות - הבלוג הזה גם בשבילי..)

לכל היוצרות זו היתה הפעם הראשונה ולרובן זו היתה אחיזת בכורה במחט ועדיין כל פיסה ממש מייצגת את היוצרת - רק היום אני מבינה עד כמה בחלק מהמקרים.







את הטלאים סידרתי בסדר "משפחתי".. במרכז הפיסה שאני רקמתי..אני כלכך נבוכה לראות אותה היום למרות שאני מודה שהיא עדיין מאוד "אני" (-:

יש כאן את החתול שהיה לנו, כפיר, פיסות מבד קטיפה שנורא אהבתי אז וכמובן המידע ההכרחי...

היום הייתי מוותרת בקלות על המלאך המטופש.






מסביב לפיסה המרכזית שלי מופיעות הפיסות של האמהות שלנו ושל הסבתות שלנו:


אמא של אורי שהעבודה שלה פשוט מופלאה, כלכך מדוייקת ועמוסת סימובלים (אופייני לה בהחלט)











אמא שלי (שכשראתה את החופה שוב לא אמינה לי שהיא באמת רקמה את זה):


עם פיסה אמוציונאלית לגמרי, קומפוזיציה מדהימה וצבעים שהם לגמרי "שלה", מהרגע הראשון התאהבתי במה שהיא עשתה.






סבתא של אורי, שהשכילה להכניס המון כפתורים מהאוסף שלה, היא יודעת שאני לוטשת אליו עיניים (-:



לפיסה שלה גם יש אלמנטים ש"נתלו" מעלינו בזמן החופה וזה היה מקסים.

מעניין שזו הפיסה ה"מסורתית" היחידה.
















סבתא שלי.. טוב, העיצוב הוא של סבתא שלי -

סבתא שלי כבר היתה מאושפזת בשלב הזה בביה"ח, מסיימת את ענייניה ביעילות שאפיינה אותה תמיד, היא הבטיחה לי שתגיע לחתונה וקיימה את ההבטחה שלה. לרקוד כבר לא יכלה וגם לא לעמוד אבל הקפנו אותה בהרבה אהבה והיא נפטרה זמן קצר אחרי החתונה.
את הפיסה שלה היא תכננה יחד עם בת הזוג דאז של דוד שלי, שביצעה בצורה מושלמת - תודה יעלי, זו הפיסה החשובה ביותר.

השאר הרבה יותר אופטימי, מבטיחה (-:





בנות הגרעין שלי, התחלחלו מהרעיון לתפור אבל עשו את זה..










יש כאן הרבה הומור פנימי ((-:














חברת ילדות שתמיד מכריזה על עצמה כעצלנית כרונית, והנה גם כאן הצליחה להתחמק בכבוד..

זו תמונה מינקותנו המשותפת - הדפס על בד- מתוקות כאלו. אני זו כמובן השמנמנה הצועקת..












הדודות שלי (אחת מכל צד..)

הרימון עשוי מסקאיי שלא שורד את מבחן הזמן, אני מצטערת שהתחלתי את פרוייקט התיעוד הזה רק עכשיו, איזו שטות.








את הפיסה הזו הכינה בת הדודה שלי

הרבה רגש וזכרון, הנושא הוא החצר של סבתא שלנו ז"ל בסגנון וניטאג'י רומנטי "הארד קור" שלה.













חברות מהלימודים נרתמו גם הן (כאן כבר היה יותר נסיון והמון כשרון וביצועים..)



הפיסה האהובה עלי, בהשראת שאגאל (הכלה המעופפת) בעיני היא ממש מרגשת.

















וחברה טובה טובה..

כמה ימים לאחר "מועד ההגשה" שניתן לה, הגעתי אליה וראיתי משהו מנצנץ על השולחן. "מה זה?" חקרתי בנונשלאנט.. היא הסבירה שזה היה הנסיון הראשון אבל הוא לא הצליח.
באמת, כל פיסה מעידה על היוצרת שלה..זה נכון.








כמובן שאספתי אלי גם את ה"לא מוצלחת"...

החופה עצמה פשוט אות קלון לתפירה (אני אפילו לא מעזה לומר מלאכת טלאים..), מבוצעת נורא ואיום והבדים שבין הפיסות - אני לא מאמינה שהתקמצנתי והשתמשתי רק במה שהיה בבית (אני אפילו מזהה פה חולצה ירוקה שהיתה לי.. לא ייאמן), אין ספק שלמדתי מאז הרבה. הרבה מאוד.






היו לי הרבה תובנות לאחר התפירה שלה, כאלו שכבר חלקתי עם כלות אחרות שהתעניינו (למשל - לחלק לכולן בדים זהים שאת חותכת בעצמך, הסיבוכים העיקריים שלנו בחיבור נבעו מלייקרות למינהן וחירות שנלקחה לגבי גדלי המידות שביקשתי..).
בשלב מסויים חשבתי להעביר מסיבת רווקות שמכינים בה חופה (-: המלצתי להן להציג את החופה מתחילת החתונה, אנחנו שכחנו וברגע האחרון אחי הקטן רץ להביא אותה..




הוא היה כבר מאוד שתוי בשלב זה.. ובמהומה שאחרי החופה, היא קופלה בצד וחבל.

אפשר לראות שמסביב לריבוע הטלאים תפרנו בד בהיר - שיהיה לכ-ו-ל-ם מקום מתחתיה - אליו חיברנו את מוטות הבמבוק שהאחים שלנו החזיקו.














אהבתי ריבועים עם "נפח" וכאלו עם אלמנטים תלויים שירדו מעל לראשנו בזמן החופה (לא כל הנוכחים הסכימו איתי.. אני די נמוכה..)
למשל הפיסה הזו:


שרשרות אבנים עם גרגרי אורז עליהן מילים כ"אהבה"









ועוד ריבועים:

המסר עובר, נכון? הרגשתי כל אחת איתי.










כאלו יותר "מילוליים" וכאלו עם עבודת אפליקציות מדהימה:












ואחד מצחיק במיוחד שאהבתי:






















חלק מהפיסות נוצרו על ידי מי שהיו חניכות שלי והפכו לחברות, גרעין נח"ל שהדרכתי כמה שנים משמעותיות וכמובן הוזמנו לחתונה.

גם כאן יש ניואנסים פרטיים..
והשמאלי באפליקציה מדליקה של סצנת "AS YOU WISH..." מהסרט הנסיכה הקסומה.. מקסים-מקסים.








וזה הריבוע שאלה (החניכה לשעבר - לא הבת שלי..) יצרה לחופה שלי (וכן, היא בהחלט זו שגרמה לי לסמפט את השם אלה..) והשבוע הזה, 5 שנים אחרי, גם היא מתחתנת. עם איתמר.

ראיתי אותם נפגשים, מתאהבים, חיים יחד כבני גרעין וממשיכים בכל המהמורות של ההתחלה ואני כלכך מתרגשת מהחתונה הקרבה..















ועכשיו אלה ביקשה ממני לרקום ריבוע לחופה שלה.


והוא נעשה בהרבה הרבה אהבה לשני ה"ילדים שלי" ובאמת חשבתי עליהם וקיוותי עבורם רק טוב במהלך היצירה שלו.






ציירתי (האימג' לפיסה שלי מכאן), רקמתי עם שילוב של חרוזים ואז צבעתי באקריליק. לא, עדיין לא גיהצתי (-:





אאחחח כתיבת הרשומה הזו העבירה בי צמרמורת, מזל שהיחסים ביננו קונקרטיים רוב הזמן ומסתכמים ביצירה ומרמור חיים כללי.. לא הייתי עומדת בזה.
נשיקות
בעיקר פורמת

יום שישי, 13 במאי 2011

מה, כבר נגמר?

******בלוגספוט השתגע ביומיים האחרונים - סליחה מכל מי שקיבל רשומות עבר תמוהות כפולות ומכפולות ומכל מי שטרחה להגיב ונמחקה בגסות... זו לא אני, נשבעת.******

אחר שסיימתי לקרוא מה כל הבלוגריות היהודיות הכשרות עשו בפסח, ובאיחור אופנתי קל (חודש זה בגבולות הסביר לטעמי), הגיע גם תורי. אז איך היה פסח? כן, גם במחשבה לאחור, בראיית הזמן, ממקום בוגר ושליו יותר, אני כותבת בלב שלם ובלי רעידת מקלדת קלה שהיה - פשוט סיוט. הילדים מיצו את תחושת החירות עד תום ומיצו בדרך גם אותי, אני המשכתי לנסות לעבוד במקביל והשילוב, לא היה ממש מוצלח.
דווקא אחה"צ שלפני ליל הסדר היה נחמד, כולם נחו מקולחים, הבגדים כבר היו מסודרים (שלהם, לא שלי..את שלי השארתי לרגע האחרון כדי שאזכר שאין לי מה ללבוש/השמנתי/הכל לא מספיק חגיגי - אוכל לעלות טורים, לצעוק על כולם, אולי איזה בכי סמלי.. בקיצור בשביל אוירת החג) ואפילו הספקתי לאלתר בשנייה האחרונה מתנה סמלית..

וזה בגלל שאין ספור פעמים התחלתי להכין לי אצל המארחים קפה וגיליתי שזה בית שאת הקפה השחור מאכסנים בו בצנצנת ישנה של הטסטרצ'ויס. למה? למה עושים את זה?
אז הנה הפתרון.. יציאה לחירות או לא? ואפילו עם ג'ייקובס.

(ה"מתוק" זה בגלל שאני שונאת את המילה "סוכרזית". והיא גם לא נכנסה לי ברוחב..)


ועוד קקטוס בד מתנה לשכנה עם אוסף קקטוסים במטבח.. (שלי משתלב משמאל)
הפעם השתמשתי בפרח קרושה שקיבלתי בהחלפת פורים וזה היה ממש כייף וקל (כשלא אני סרגתי.. תודה מירי-שוב).

השכנה גם פולניה אז חשוך שם קצת..








בפסח גם חגגתי יומולדת, בתוך הסיוט המתמשך של ה"חופשה" חגגנו באופן סמלי במהלך טיול, רק בשביל שדורדור יהיה מבסוט - הוא לא היה אגב, בלי עוגה שהוא מקשט זה לא מספק כנראה, והכריח את אמא שלי לחגוג מחדש.. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, אוי כמה שחיכיתי שהפסח הזה יגמר כבר ואוכל לציין בפני עצמי את ההתבגרות הבלתי נמנעת.

2 שיאים היו לחגיגות העצמיות שלי - האחד יום תל אביבי (בסדר, חצי יום, למי אכפת) והשני.. טוב, אתן לא תאמינו.
אבא שלי והאח היחיד שהסכים להקדיש לי מזמנו (ז"ת להיות בארץ) לקחו אותי למסעדה. קבענו ב1300.
ב1100 כבר הייתי בנחלה (-: הורדתי ציפיות, בטוחה שאם אני כבר מגיעה לא אמצא שום דבר.. בקיצור הפסימיות הרגילה.
איזה כייף בנחלה! כמה בדים.. באתי מאורגנת עם רשימת קניות, דוגמאות, צרכים (בטח, צרכים, אני צריכה את הבדים האלה. פשוט עדיין לא ברור למה) הסתובבתי הלומת חופש והזמן נזל לי בין האצבעות.

עכשיו תסתכלי טוב ועם יד על הלב: יש דבר יפה יותר מזה?

בדים חדשים, טריים טריים מהנחלה ואחרי סיוט הכביסה (טוב, השרייה מהירה בגיגית..).

בסדר, תמונות של הילדים, חתלתולים בסלסלה.. אבל חוץ מזה? נכון שזה הדבר הכי יפה בעולם?

אפשר להריח את כמה שזה טוב..





אחרי שרוב הרשימה הושלמה קפצתי לבדוק האם השמועות נכונות ואכן "שוקה" היא מה שחשבתי.. כן.
ישבתי על הרצפה, ממזמזת בדים יפנים בדיוק בעובי הנכון, בדיוק בגודל הנכון לאלמנטים המודפסים, לא בדיוק בתקציב שלי. חישבתי חישובים (מטר בד זה 7 שקיות פתיתים.. כמה רעבים הם כבר יהיו?) ובסוף ויתרתי - הי, מיששתי, זה גם נחשב, לא?

בין לבין זזתי באמוק בין המדפים הגדושים, סימנתי לי כמה מועמדים סימליים אבל עוצרי נשימה..

מדליקות לגמרי, התלבטות חריפה מדי בין הצהובה לכחולה גרמה לי לוותר..
















תיק מתוק-מתוק

תיק עם כנפי פייה - מקסים, נכון??
היה גם בצבע גברי יותר אבל זיהתי טיקט ורוד, מה שכמובן פסל אותו ממועמדות לדור. חבל על המאמץ, אני נכנעתי בעניין הזה.

עדי מדגמנת מולטי-טאסקינג.. מצטלמת ומנהלת חנות למרות ההטרדות שלי (-:






את קו הסיום חצו יחד איתי חזרה לרחוב 2 פלייסמנטים שקצרו כאן תשואות










לצערי מכריחים אותי לנקות אותם כל הזמן ולא תמיד מסכימים לי לשים עליהם צלחות.

טוב, הקונספט של פלייסמנט באמת קצת מורכב..

וכן - הילד אוכל פתיתים (-: לחשבון הבנק שלום.







ועוד משהו טוב, קנבסים לחדרי ילדים, שבד"כ אני לא מהמעריצות.. בלשון המעטה.. עשיתי כמה ואף פעם זה לא היה "זה" עד הסוף לטעמי. את הקנבסים האלו ממש אהבתי


בדי רקע מעניינים, לבד במידה (כשהכל מלבד זה תמיד מרגיש זול), התיפורים מוסיפים המון כמובן.

עשו לי חשק להכין אחד כזה בדיוק בעצמי.. אצלנו ברומניה זו מחמאה (-:






עזבתי בריצה קלה, דוגמת בדרך עוד סרט פונפונים טורקיזי וכמה רוכסנים.. זה לא ייאמן כמה לא מוציאים כשאין כלום מסביבך למעט קרטיב בצרכניה. העצירה הבאה היתה ב"רק בשר". אין לי מה להגיד. בעצם יש לי: יין חופשי. אני חובבת אלכוהול.
אלכוהול ובדים (-:
אז אח"כ המשכתי עם אחי את הסיבוב בסדקיות בדילוגים קלים, בהתחלה הוא עוד שאל על כל דבר : ולמה זה? מה תעשי עם שניים כאלו? אבל מהר מאוד הוא הבין שאלו שאלות חסרות תועלת וחזר לשתוק כהרגלו. עוד קפה קטן, סיבוב בשוק ו-הופ! הביתה.
הקניות נעשו בחוכמה - ז"ת הרבה דברים שסתם אספתי אבל מספיק דברים שהייתי צריכה בשביל לסיים פרוייקטים ולהרגיש טוב עם השופינג חסר המעצורים (-:
סוףסוף השלמתי את נרתיק שרון רותם שלי (בניגוד לקודמים שניתנו מתנה) -

הפנים משעוונית כדי שהמגבונים לא ירטיבו הכל, הבד החיצוני משמלה של אוילילי שקניתי בשוק בצלאל לפני 10 שנים. כן, כן. זו כנראה היתה הפרימה המשמעותית הראשונה שלי והכנתי ממנה אז חולצה מאוד צמודה שכמובן לא עולה עלי ביום ההולדת הנוכחי ונשארה לי שארית שהתקמצנתי עליה מאז. שימוש הולם, לא?
ואפילו נשאר עוד טיפה למתוח מסביב לחישוק רקמה למזכרת.










יאללה, עוד תמונה..
< div="">

מה שתקע את הפרוייקט הוא העדר סרט בד נכון לרצועות ורוכסן כחול כהה.. אז הנה.

התלבטתי ארוכות איך לסגור את הפתח בפנים, תך נסתר על שעוונית? (ותודה לקואלה החביבה עלי) בסוף החלטתי על הפתרון האופייני לי ביותר.. נשאר פתוח (-: בינתיים, רק בינתיים, ברור.




עוד 25 יום לחופש הבא.
ועל החגיגה השנייה ברשומה נפרדת, שלא אתיש אותך יותר מדי..
נשיקות
בעיקר פורמת

יום שני, 2 במאי 2011

כמו לרכוב עם סל אופניים..

הנה תמונה של סל מצויין לאופניים:

הוא לא מתקלקל בגשם, לא עצוב כשהוא חשוף לשמש אוגוסט שלנו והוא עולה רק 40 ש"ח.

כמובן שמייד ניגשתי להכין אלטרנטיבה מסובכת יותר, עמידה פחות ויקרה בהרבה. תצטרפו?




מצאתי ברשת 3 הדרכות נחמדות:

סל בנות רומנטי להפליא של A Lemon Squeezy Home (וכאן ההדרכה):


מתוק לאללה אבל לא ממש אני.. סתם, ברור שהוא נפל רק בגלל שלא היתה לי חתיכת "מפל" בגודל מתאים (-:






ובאותו עקרון ומאותו בית יוצר - רק פשוט יותר. יתרון לפרקטיות בשלדת חוט הברזל שמוחזרה מקולבים.



גם לו יש הדרכה נחמדה.

אבל אני שומרת קולבים לכלוב ציפורים שאעשה פעם.. כשאצא לפנסיה, יום אחד..




והפשוט-פשוט-חביב הזה:


שבהשראתו עבדתי בסוף.









לא ממש היה לי כוח לקרוא את ההדרכה אז פשוט הכנתי תיק בנטו (-: רק שעצרתי בשלב ה"סל" שלו.

תפרתי 2 סלסלות מבדים קשיחים, חלילה לא לגהץ, לצד הקדמי הוספתי אפליקציה גברית (כיאה לכמעט גיל 4)- היה פשוט קל ורמת ריצוי גבוהה מצד הקליינט.. שילוב מנצח! (בסוף הרשומה הדרכה מצולמת).


השתמשתי בבד איקאה הצהוב, פשוט כי הוא היחידי שמתאים איכשהוא קצת בקושי לאופניים של הבן (אבא שלי רצה לקנות אופניים ליומולדת 3, ההוראה היחידה שהוא קיבל הייתה: שיהיו בצבע אדום! וכך קיבלנו אופניים מקסימות בצבע סגול זרחני עם נגיעות צהובות. כמובן).




ואיך הפרוייקט החפיפניקי הזה התחיל? אז ככה..

המטפלת האהובה עלינו בגן של אלולה עברה לצפון ונעצבתי מאוד מאוד, הבנתי כמה היא משמעותית לנו ולאלה במיוחד וכמה מיוחד זה שיש בחיים שלנו אדם שמצליח להוציא אותי עם חיוך למרות שעזבתי ילדה בגן (ולמה בעצם?).

רציתי להכין לה משהו אישי, אני יודעת שהיא לבד בארץ ושאמא שלה היתה תופרת אז היה ברור לי שאתפור לה משהו. אחד מהמאפיינים המובהקים היו האופניים האדומים שלה (ועדיין כמובן, רק בשבילים אחרים ורחוקים) והחלטתי שמתנת הפרידה תהיה סל לאופניים ..












ועל הדרך, מכיון שהתקיים בפורום טכסטיל אתגר "כיסים" הוספתי לסל (שהוא בעצם כיס גדול) שלל כיסים (כדי שיהיה מה להראות..בכל זאת..)


כיס רוכסן קדמי למעות





2 כיסי צד פשוטים (אני לא באמת מצפה שהיא תסע עם מספרי פלסטיק.. היו לי חוסרים בפריטי הדגמה)











וגולת הכותרת מבחינתי, כיס עגול עם רקמת אופניים (אוי, היצירתיות.. ממש לא הצלחתי לחשוב על רעיון אחר)



לא מאוד פרקטי - נכנס בו סלולארי וזהו בערך.









עכשיו, הכל נראה טוב ויפה, מדוגמן על האופניים של דור אבל..


לא סתם האופניים של דור נבחרו. תפרתי סקוטצ' כמו בהדרכות שבהתחלה - אם תחזרו לתמונות של ההדרכות האמריקאיות תגלו ש.. אין להן הילוכים! מה, לעזאזל קורה שם באמריקה???



וכך כשהתגנבתי יום קודם לגן למדוד את הסל על האופניים שלה, גיליתי לזוועתי שאין דרך לחבר את הסל עם הסקוטצ'ים לכידון.. (בגלל החוטים של ההילוכים) מפח הנפש היה עצום, כמובן. ובהמלצת הגננת המובילה והמעודדת, פרמתי ה-כ-ל ותפרתי סרטים מאותו הבד המפוספס. באסה.

השלב הזה לא מצולם אבל, הנה הטיפ השבועי שלי: חיבור בסקוטצ' רק לאופני ילדים. ממני אליך.

אה, כן - וככה דור קיבל סל אופניים עם סקוטצ' מפוספס אדום-לבן (-: סוג של "סל כפתור".. היה לי את החיבור סקוטצ' מוכן אז תפרתי לו סל.. והנה ההדרכה המהירה לסל אופניים פשוט:

חומרים: 2 ריבועי בד קשיח 9X12.5 אינצ' מהבד החיצוני ומהבד הפנימי, סרט אלכסון, סקוטצים לתפירה.

1. מכינים 2 קופסאות בד כמו בתיק בנטו:

בחרתי בבדי ג'ינס ובד איקאה קשיחים (אם משתמשים בכותנה אז לגהץ פליזלין)







2. תופרים לסלסה החיצונית (אצלי מג'ינס) את הסקוטצ'ים מאחור ועיטורים מתוקים/אלימים (זה עניין של טעם) מקדימה:

בתמונה הימנית אפליקציית רובוטריקים, בשמאלית החלק של הסקוטצ'.


חלק הסקוטצ': בצד האחורי תפרתי את הבד עם הסקוטצ' כמו בהדרכה הזו. לוקחים בד בגודל 11.5X6 אינצ', מקפלים לשניים (ימין לימין) ותופרים מסביב עם השארת פתח להיפוך. הופכים דרך הפתח ותופרים מסביב ב"טופ-סטיץ'". מחברים בכל צד (נגדי) רצועת סקוטצ'.



3. הושבתי את הסלסלה הפנימית בתוך החיצונית (אצלי הצהובה היא הפנימית), יישרתי את השוליים והתאמתי - חיזוק בסיכות (תמונה ימנית) והוספתי סרט אלכסון


נשבעתי שאפרום אותו בהזדמנות הבאה ואכין סרט שמתאים בצבע ותפור נורמלי.

משמאל לאחר התפירה.





טא-דא?








ועוד אחת..


נראה לי שצריך לצבוע את האופניים שיתאימו לסל, נראה רע מאוד יחד.

יש המלצה לצבע?





ועוד פאוצ' חמוד לאופניים:

ושוב, רק לאופניים בלי הילוכים...







ותיק אופניים שמתאים יותר לחיבור הישראלי כנראה..









יצאה קצת רשומה ליום כיפור, אז.. סליחה (-:

נשיקות,

בעיקר פורמת


תודה למצביעות! אני יודעת שכולן אומרות את זה, אבל אצלי זה נכון.. "איזה כייף! פעם ראשונה שאני זוכה (-:" הפרס הוא זיכוי אצל נתנאלה אז אני ניגשת לחטט באתר..